<h1>המאורות — תענית</h1>
<h2>דף י:</h2>
והלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מנהג אבותיהם הוא. כתוב בהשלמה רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. משמע מהא דבארץ ישראל לא היו קורין הלל בראש חדש מפני שהיו מקדשין על פי הראיה ודי להם בהיכר זה, אבל בני בבל היו קורין הלל שלא היה להם היכר אחר בתפלת יוצר ואע"פ שהיה להם היכר בתפלת המוסף. ובירושלים כשהיה בית המקדש קיים והיו בו מעמדות לא היה צריך בו היכר אחר ולא היו קורין בו הלל כלל בראש חדש. ועוד יש לפרש דבארץ ישראל נמי קורין הלל מדרבנן. והיינו דקאמר לעיל הלל דראש חדש לאו דאורייתא, אלא דרבנן הוא בין דארץ ישראל בין דבבל, לפיכך הלל דראש חדש אינו דוחה מעמד. ורב כשבא מארץ ישראל לבבל ראה שלא היו מדלגין במקום שבני ארץ ישראל מדלגין, סבר שלא ידלגו כלל, וסבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר הדילוג הזה מנהג אבותיהם בידיהם הוא. והא דאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא, דמשמע דאמנהגא לא מברכינן. התם הכי קאמר מנהג נביאים הוא שנהגו הם עצמם ליטול ערבה בשביעי של חג, אבל לא הנהיגו את העם בנטילתה, ולפיכך לא בריך עליה. אבל הלל דראש חדש מנהג אבותיהם בידיהם שנהגו העם בקריאתו. והיינו דאמרינן בגמרא, זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא, ואדרבנן מברכינן משום לא תסור כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א]. ורבינו יעקב כתב תירוץ דאמנהג טלטולא בעלמא כגון ההוא דערבה לא מברכינן, אבל אמנהג דבר אחר מברכינן, דהא מברכינן איום טוב שני של גליות שאינו אלא מנהג. ומיהו לא דמו אהדדי, דיום טוב שני עיקר המנהג משום ספיקא דאורייתא הוא. והר"מ [הלכ' ברכות פי"א הט"ז] כתב שאין מברכין ואפילו הצבור בקריאת הלל של ראש חדש. והראב"ד כתב בפירושו על סוגית הגמרא, זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא, משמע דהלל דחנוכה דאורייתא, ואלאו דלא תסור אסמכינן ליה. אבל הלל דראש חדש לא היה בו תקנת חכמים כלל, אלא מנהג אבות ותקנה תקנו להם, כי על מנהג לבדו לא היו מברכין, כמו שאין מברכין על ערבה שהיא מנהג נביאים. עד כאן לשונו.
ומנהג כל הארצות האלה לברך עליו בצבור בראש חדש, ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרא את ההלל. ואחריו מברך יהללוך וכו'. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. פירוש לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר. כתב הראב"ד גומר בברכה שאין כאן קדשנו במצותיו וצונו, והודאה בעלמא הוא ככמה תושבחות וברכות שאנו אומרים בפסוקי דזמרא, עד כאן. אך בהשלמה כתוב גומר בלא ברכה. הילכך יחיד אינו מברך יהללוך שהיא ברכה של אחריו, ואע"ג דקרי לה בערבי פסחים [פסחים קי"ח ע"א] בברכת השיר. וראיה לדבר דיהללוך ברכה של אחריו הוא, דתנן גבי הלל [סוכה ל"ח ע"א], מקום שנהגו לברך אחריו יברך. ולא מפרש מאי מברך כדמפרש בגמרא גבי מגלה [מגילה כ"א ע"א]. אלמא ברכת יהללוך שהיא ידועה היא ברכה של אחריו. עד כאן על דרך ההשלמה והראב"ד. ונראין הדברים שיגמור בלא ברכה, דכיון דברכה שאינה צריכה היא ויש בה הזכרה ומלכות אם יברך, דהא עובר על לא תשא. ואם רוצה להרבות בשבחו של מקום ידלג משם הזכרה או מלכות ויאמר בא"י מהולל בתושבחות או ברוך אתה מלך מהולל בתושבחות. וסוף דבר בענינים אלו וכיוצא בהם דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והכל לשם שמים, וטוב הוא להסתלק מן הספק.
